שבוע לפני החתונה שלי אני מתעוררת בבוקר – ולא רואה בעין אחת.
רצה לקופת חולים, משם למיון, מחלקת עיניים ו-שלושה ימים סטרואידים.
יומיים אחרי החתונה, מתאשפזת לבדיקות והתוצאות לא מאחרות לבוא – טרשת נפוצה.
מחלה כרונית, חשוכת מרפא, מוגדרת כאוטו אימונית כלומר מערכת החיסון מזהה את מערכת העצבים כאויב ותוקפת. והכל כלול, כל מערכת בגוף יכולה להיפגע: ראיה, שמיעה, דיבור, קוגניציה, הליכה ותנועה, מע' הנשימה, העיכול. הכל בגוף נשלט על ידי עצבים.
כך וכך סיכויים למגבלה גופנית, נכות ואף מוות.
הרופאים אמרו לי כמה דברים:
א. סיבת המחלה לא ידועה. זה פשוט קורה.
ב. המחלה היא לכל החיים.
ג. צריך לקחת תרופות, אחרת את מסכנת את עצמך. התרופות לא מרפאות.
ד. זה עניין של מזל – מהלך המחלה, כמות ההתקפים והתוצאות שלהם.
ואני האמנתי.
הקרקע נשמטה מתחת לרגליי. רק התחתנתי עם אהובי, התחלתי לעבוד במקצוע שלי שאני כל כך אוהבת, הכל נפלא, ועכשיו מחלה, אולי כיסא גלגלים, זריקות יומיות, אי ודאות ואימה תמידית.
האם זה סוף הסיפור?
אז זהו שזה רק תחילתו של הסיפור, וכמו בכל סיפור שיש בו גיבורה אמיתית, הוא גם מרתק וגם יש לו סוף טוב. או יותר נכון לא סוף טוב אלא המשך טוב. ושימשיך ככה עד 120 אמן!!